פסק דין
לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בבאר שבע (כב' השופטת מ. וולפסון) בת"א 2571-08, אשר ניתן ביום 27.7.11, ולפיו חוייב המערער לפרוע ערבותו שניתנה להלוואה שנטלה צד ג מהמשיב, וכן חוייב הוא בהוצאות משפט- מחצית האגרה, ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
התביעה הוגשה, במקור, בסדר דין מקוצר, כנגד הלווה, גב' לברשקו ילנה, שנטלה הלוואת משכנתא מהמשיב, וכנגד ערב נוסף להלוואה. סכום החוב, לאחר ניכוי מה שהתקבל ממכירת הדירה נשוא המשכנתא, היה קרוב ל 278,000 ₪, אולם סכום התביעה הועמד, משיקולי אגרה, על 150,000 ₪. כנגד הלווה והערב הנוסף ניתן פס"ד. המערער הגיש בקשת רשות להתגונן כנגד התביעה, וזו ניתנה לו, בהסכמה.
המערער העלה טענות שונות כנגד ערבותו וביחס לסכום שבגינו ניתנה הערבות. טענותיו השונות נדונו והוכרעו בפס"ד נשוא הערעור כעת. מרביתן נדחו ,למעט טענה אחת, שנתקבלה חלקית, ועל כך- בהמשך.
המערער טען שגב' לברשקו היתה עולה חדשה, אם חד הורית ונכה, חסרת מקורות מימון, ונעדרת תעסוקה, וכי המשיב התרשל בהסכימו ליתן לה הלוואה, כשאין צפי לאפשרות להחזירה בתשלומים שנקבעו. מכאן – שגם כלפי הערבים, ובכללם המערער, קיימת רשלנות. טענה זו נדחתה, כאשר ביהמ"ש קובע שלא הונחה תשתית ראייתית להראות שהבנק המשיב סטה מפרקטיקה סבירה, או מהוראות דין או נהלים של בנק ישראל.
עוד טען המערער, שהוא לא הבין טיב ההתחייבות שנטל על עצמו ומדובר היה בערבות שניתנה בתור "טובה כנגד טובה", ביוזמת הבנק, ובמסגרתה הערב הנוסף, מר לברושקין ויטלי, יחתום ערבות למערער עצמו, בגין משכנתא שהוא עצמו יטול, וכנגד זה הוא יערוב לחובה של גב' לברשקו.
לאחר שמיעת הראיות, נפסק, כי לא הוכח שפקידת הבנק היא זו שיזמה "מהלך סיבובי" זה, אלא המעורבות היתה של מתווך, נציג מכירות מטעם הקבלן שמכר את הדירות נשוא המשכנתאות, ולכל היותר פקידת הבנק נמנעה מלהתערב בהסדר שנעשה בין הערבים המיועדים. לא נמצא שקיים מקור חובה לעובדי הבנק לנקוט צעד אקטיבי כלשהו במקרה כזה. עוד נקבע, ששיקולי המערער, בהסכימו ליתן ערבות, בנתונים הקיימים, עלו אולי כדי טעות בכדאיות העסקה, אך לא ביססו עילה לביטול החוזה.
אשר לטענת המערער על כי לא קויימה כלפיו חובת גילוי מלא ומפורט של כל הפרטים הקשורים בהסכם הערבות, לרבות היותו ערב יחיד או מוגן, מספר הערבים וחלקו היחסי של כל אחד, שיעור הריבית וכו', קבע בימ"ש קמא, לאחר שהוצגו בפניו נהלי החתמת ערבים והטפסים המוצגים בפניהם, לרבות אלה שתכליתם ליידע הערבים בפרטים השונים, שנפל פגם בתהליך החתמת המערער, בכך שהחובה ליידע הערבים בפרטים שונים הנוגעים למהות העסקה, קויימה באיחור, ורק לאחר מתן ההלוואה, כאשר בעת חתימתם המקורית, לא קיבלו פרטים על טיב ההלוואה ועל זכויותיהם. קביעה זו נשענת על ממצאי עובדה שלפיהם קיים פער בתאריכים בין החתימה על כתב הערבות, ובין "מסמך גילוי" שעליו הוחתם המערער, לכאורה, רק חודש אחר כך. פגם זה הוגדר על ידי בימ"ש השלום כ"פגם מהותי", אולם, הוכח ,כי בפועל היה המערער מודע היטב למהות הערבות שנתן ולהיקפה. הוא גם ידע כי הוא אחד מבין שני ערבים, והבין שהוא חותם ערבות למשכנתא, וכן שמדובר בהלוואה חדשה ולא במיחזור של חיוב קודם, ועל כן אין לפטור אותו כליל מערבותו, על פי ההסדר המשפטי שהיה בתוקף, אותה עת, וכפי שביהמ"ש פירש אותו, ומדובר בסעיפים 22-23 לחוק הערבות, תשכ"ז- 1967, על פי תיקון מס' 2 של החוק.
בימ"ש השלום הוסיף וקבע, כי אומנם אין בסיס לטענה של "לא נעשה דבר" שהועלתה בהקשר נפקות חתימת המערער על כתב הערבות, אולם, ההסברים שניתנו לו אכן לא היו מפורטים, ובמובן זה היה ליקוי בהתנהלות הבנק המשיב. עם זאת, כאמור, נקבע, כי לא היתה נפקות מעשית לליקוי זה, משהמערער ידע בפועל על מה חתם, ועל מה התחייב.
טענה נוספת שהעלה המערער, היתה במישור אי מתן הודעה במועד, על הצטברות חובה של הלווה, גב' לברשקו. המערער עתר לפטור, מלא או חלקי, במובן פטור מהפרשי הצמדה וריבית, לגבי תקופה ממושכת שלטענתו לא היה מיודע במהלכה לכך שהלווה אינה פורעת את ההלוואה, וממילא לא יכול היה לפעול כמתחייב מכך, ולהגנת זכויותיו שלו.
לוח הזמנים המאוזכר בפסק הדין, הינו זה שלפיו ההלוואה נלקחה בינואר 1999, תיק ההוצל"פ נפתח ב 2003, ובאוקטובר 2006 נמכרה הדירה בהליכי הוצל"פ. יתרת ההלוואה לסילוק עמדה על כ -278,000 ₪ נכון ליום 5.5.08 (לא ברור מפסה"ד, האם יתרה זו נכונה למועד מכירת הדירה, או למאי 2008 שכן שני המועדים הללו מכונים "אותו מועד", ראה פסקה 9 ש. 26 לפסה"ד). התביעה הוגשה, לגבי הסכום של 150,000 ₪, שנותר לגבייה לאחר ניכוי תמורת מכר הדירה (היתרה,לשיטת הבנק, היתה גדולה בהרבה, אך משיקולי אגרה צומצם סכום התביעה), רק ב- 29.5.08, לאחר שראש הוצל"פ אישר כי ההליכים כנגד הלווה עצמה מוצו. על פי כתב התביעה נדרש המערער לשאת במחצית יתרת החוב.
בהינתן לוח הזמנים שלעיל, המלמד על פער של שנים ארוכות בין לבין, ומשלא הוגשו בפני בימ"ש השלום אישורים על מתן הודעה לערבים בדבר היווצרות חוב הפיגורים, פתיחת תיק ההוצל"פ, או על מכירת הדירה, נקבע, שלא נעשה על ידי המשיב תהליך סדור של ידוע הערבים. מעבר לידיעה כללית על כך שמצבה הכלכלי של הלווה אינו טוב, לא סיפק להם המשיב כל מידע קונקרטי. סעיף 26 א של חוק הערבות קובע כי אם לא הודע לערב יחיד תוך 90 ימים על כך שהחייב אינו מקיים חיובו,
אזי, "יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". נפסק, כי בהעדר ראייה למועד שבו הובא הדבר לידיעת המערער, ובהתאם לסעיף דנן, יש להעמיד את מועד החיוב של החוב הנומינאלי על יום הגשת התביעה (פסקה 10 לפסה"ד).
מתוך קבלה חלקית, כאמור, של טענת ההגנה, לעניין אי מתן הודעה במועד על מחדל הלווה לקיים חיוביה, פסקה כב' השופטת וולפסון, שיש לחשב את חובו של המערער, מכח ערבותו, באופן שהוא יהיה "לפי מחצית החוב הנומינאלי שיחושב ממועד העמדת ההלוואה לפירעון, פחות הסכום שהתקבל ממכירת הבית במועד אישור העסקה, אך לא יותר מ 75,000 ₪ וסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. "
יוער, כי משממילא סכום התביעה הועמד על הרבה פחות מגובה יתרת החוב, משיקולי המשיב, ספק אם המערער "נהנה" בפועל מהרישא לקביעה האופרטיבית הנ"ל, שלפיה בסיס החוב יהיה הסכום הנומינלי לעת העמדת ההלוואה לפרעון. אולם- אין ספק, שיש נפקות, ואף משמעותית, לסיפא, שלפיה זכאי הבנק להפרשי הצמדה וריבית "משפטית" בלבד, ממועד הגשת התביעה, ולא לריבית" בשיעור המרבי הנהוג אצל התובע", כפי שהתבקש בכתב התביעה.
אין בפני נתונים בדבר תוצרי החישוב, שלפי הנחיית פסה"ד קמא, ובדבר גובה החוב הפסוק שהושת על המערער, או ביחס לשיעורו אל מול מה שהיה הסכום הרלוונטי, אלמלא ההוראה האופרטיבית דנן, שניתנה לאור קבלה חלקית של טענת הגנה זו.
הנחת העבודה, תהיה אפוא, מכל מקום, כזו שלפיה מדובר בהפחתה מסויימת ביחס לחוב שהיה נפסק אלמלא כן.
הערעור שלפני מתמקד, כאמור בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון, בשני מישורים: המערער שב וטוען שלא קיבל הסבר ומידע נאות מהמשיב, ושחתם על כתב הערבות בנסיבות שבהן המשיב ופקידיו התרשלו כלפיו, וכי מלכתחילה לא צריך היה הבנק לאשר מתן הלוואה לגב' לברשקו שהיתה חסרת אמצעים להחזירה. מעבר לכך, טוען המערער, כי מחדל המשיב להודיע לו במועד החוקי על פיגור בתשלומים של הלווה העיקרית, שלל ממנו אפשרויות פעולה שונות (פירעון ההלוואה במקום הלווה, בתשלומים חודשיים, פעולה מצידו לזרז מכירת הדירה והקטנת חוב הפיגורים לרבות הריבית), וכי יש להכיר בנזקו כתוצאה מכך בשיעור ניכר. הוא סבור, שאם "ינוטרל" מרכיב ריבית הפיגורים מהחוב וינוכה מיתרת ההלוואה מחיר השוק הריאלי של הדירה, בשעתו, לכל היותר צריך היה לחייבו בסכום של 43,000 ₪, המהווים מחצית הסכום הנותר לאחר מימוש הדירה.
ב"כ המשיב מצדד בהותרת פסה"ד קמא על כנו, ומנימוקיו. לטעמו, השתכנע ביהמ"ש כי אין זה נכון שפקידת הבנק עשתה יד אחת עם אחר כדי לשדל המערער לחתום על מסמך שלא הבין מהותו, וכי המערער היה בגדר ערב שידע היטב על מה הוא חותם והשלכות התחייבותו. אין מקום לאפשר לו בערכאת הערעור "מקצה שיפורים" להעלות שוב אותן טענות. האיזון שנעשה על ידי ביהמ"ש בנושא הפגם שנמצא בתהליך החתמת המערער כערב, באופן שהביא להפחתת סכום חובו, הוא ראוי ומספק, ואין להתערב במה שנפסק מעבר לכך ( יוטעם כי המשיב לא הגיש ערעור שכנגד בנקודה זו).
לאחר עיון בחומר המונח לפני ובטענות הצדדים, באתי למסקנה כי אין מקום לקבל הערעור וכי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום.